קשר סיבתי במשפט העברי - דיני נזיקין...

נזיקין

המחוקק ממלא את החסר ומשלים ע״פ העולם החברתי.

בנזיקין, # גרמא> פטור, לפחות בהתחלה, אך מבחינה חברתית העבריין עדין חייב גם כאשר הפעולה העקיפה גרמה לתוצאה.    

14.             משנה, בבא קמא ו, ד [בבא קמא נט, ע"א]

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן – פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים [השוו להלן 27].

שלח ביד פקח – הפקח חייב.

אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב,

אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב,

בא אחר וליבה המלבה חייב,

ליבתה הרוח כולן פטורין.

בעבר, התפיסה הייתה כי חרש/ שוטה הוא אדם שלא ניתן לסמוך עליו וההתנהגות שלו מוזרה כלפי הסביבה וקשה להתקשר עימו, כמו גם עם קטין, ילד. התייחסו אליהם כאל ״פסולי דין״ ולכן היו פטורים ב״דיני אדם״ וחייבים ״בדיני שמיים״.

״הפיקח חייב״= אין אחראיות שילוחית, שכן לאדם בר דעת יש בחירה חופשית ולכן היו חייבים באחריות.

כאשר אדם א׳ הביא את האש (אור), ואדם ב׳ הגדיל את המדורה, הרי שאדם ב׳ יהיה חייב, שכן הוא ביצע פעולה מנתקת מאדם א׳.

כאשר הגיעה רוח לא צפויה וליבתה את האש> אדם א׳ פטור.

*   מבצע הפעולה האחרונה שגרמה לנזק= חייב.

15.             בבא קמא נט, ע"ב – ס, ע"א

אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה [=בשמו של חזקיה]: לא שנו [=לא לימדו (לא קבעו קביעה זו)] אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת - חייב, מאי טעמא? [=מה הנימוק?] מעשיו קא גרמו לו [=מעשיו (של מי שמסר את השלהבת לפסול הדין) גרמו (את הנזק)]; ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת - פטור, מאי טעמא? [=מה הנימוק?] צבתא דחרש [=השתתפותו של החרש] גרמה לו [=לנזק], ולא מחייב עד שימסור לו גווזא [=קוצים], סלתא [=וזרדים], ושרגא [=נר], דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו [=שאז במקרה זה מי שמסר הוא זה שעשה את המעשה].

לבתה הרוח פטורין. תנו רבנן [= לימדו רבותינו:] ליבה ולבתה הרוח – אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! [=מדוע? שיהיה (שייחשב) המקרה כמו איש הזורה חיטה והרוח מסייעת לו // <אחת מן המלאכות האסורות בשבת היא זריית גרעיני החיטה לאחר שנדושו, כדי להפריד את המוץ והתבן מן הבר, וזאת באמצעות זריקה (=זרייה) לרוח>].

אמר אביי: הכא במאי עסקינן [=כאן מדובר ב-] כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר;

רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.

רבי זירא אמר: כגון דצמרה צמורי [=רש"י: לשון חמימות, כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו כדרך המחמם בנשימתו את ידיו, שאין זה לבוי כלל];

רב אשי אמר: כי אמרינן [=מתי אנו אומרים] זורה ורוח מסייעתו [=חייב], הני מילי [=דברים אלו הם] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא [=אבל כאן] גרמא בעלמא הוא [=גרימה בלבד הוא] וגרמא בנזקין פטור.

# כאשר מסרתי לחרש לפיד בוער, והוא ליבה את האש> אני= פטורה, החרש= חייב.

# כאשר מסרתי לשוטה לפיד בוער> אני= חייבת, שוטה= פטור, שכן הוא חסר אחריות פלילית.

# כאשר מסרתי רימון בלי ניצרה> חייב הרי מסרתי את התוצאה המזיקה.

אמר ר' יוחנן  שגם אם מסרתי לחרש שלהבת> אני פטורה, מכיוון שהשלהבת לבדה לא יצרה את הנזק, אלא פעולותיו של החרש הפכו את הלהבה לדבר מסוכן> פעולה מנתקת.

הלכת הצפיות מיוחסת לקש״ס שלי ולא לחרש.

כאשר מסרתי לאדם פיקח, בר דעת את הלהבה> האדם השני חייב, הוא לקח לכתפיים שלו את כל האחריות.

כאשר מסרתי לאדם שאיננו בר אחריות את הלהבה> מסרתי לאדם שאינו בר אחריות, איננו בר דעת ואינו בעל אחריות משפטית, ולכן יש בכוחו לנתק את הקש"ס ביני לבין תוצאת המעשה.

בפסיקתו של הרמב”ם- קיימת ציפייה כי גחלת הולכת וכובה עם הזמן.

כאן אנו רואים איזושהי הבחנה לבין משהו שאני גרמתי ולכן אני חייבת, לבין משהו שאני גרמתי אך אני אהיה חייבת רק בדיני שמיים- מושגים מדיני רציחה, נכנסים אל דיני הנזיקין, למשל בפרשנותו של הרמב"ם, לפיו מעשה גרימה> חייב.

26.             בבא קמא קיט, ע"א

אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר 'כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח' (משלי כב), ואומר 'ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך' (ירמיהו ה), ואומר 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם (יואל ד), ואומר 'אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים' (שמואל ב' כא). מאי 'ואומר'? [=מדוע נדרש רבי יוחנן לריבוי אסמכתאות מן המקרא?]

הסבר: המושג ״חמס״ (מלשון גזל, לקחת משהו שאינו שלך). ר' יוחנן אומר כי כל הגוזל את חברו, אפילו אם מדובר בפרוטה (גרוש) כאילו הרג אותו, כאילו נטל את נשמתו והביא לכך 4 אסמכתאות. התלמוד גם ניתח את ההלכה ולא וויתר בדרשנותו.

התלמוד הסביר בקשר לסעיף:

וכי תימא [=וכי תאמר] נפש דידיה [=נפשו שלו] אבל נפש בניו ובנותיו לא ת"ש [=תא שמע (בוא ולמד)] 'בשר בניו ובנותיו'

הפגיעה היא לאו דווקא רק באיש ממנו לקחת, המשפחה שלו גם עלולה להיפגע, למשל באוכל.

וכי תימא הני מילי היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי לא [=וכי תאמר היינו דווקא כאשר לא נתן דמים (מעות)] תא שמע 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם'

במקרים בהם לקחת משהו מאדם אחר שלא מרצון, הרי שכפית עליו את המצב החדש. במובן הטכני, המושג ״חמס״ נתפס בהלכה בשני פירושים:

-     אדם לקח בכוח ולא שילם> גנב.

-     אדם לקח בכוח ושילם נגד הרצון.

וכי תימא הני מילי היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא [=וכי תאמר שאלו הדברים נאמרו דווקא במקום שעשה פעולה ישירה, אבל גרמא לא] תא שמע [=בוא ולמד (ממקור זה)] 'אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים'. וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

שאול היה המלך הראשון אך הודח מהמלכות כי לא ציית לה׳, לכן לא מוצאים התייחסות של שאול כלפי עמים אחרים. אך בזמן דוד המלך, נמצא סיפור אחד בנוגע לשאול כאשר הוטלה בצורת בתור עונש אשר הרגה את הגבעונים. הגבעונים היו כנענים והתחזו לעם מרוחק וכרתו ברית עם ישראל, לא הייתה בניהם מלחמה והפכו אותם לחוטבי עצים בבית המקדש בעיר הכהנים- נב.

לאחר מספר שנים כאשר שאול רדף אחרי דוד, הוא החריב את העיר נב כאשר חשב שהם תמכו בדוד.

הגבעונים היו תלויים במשכן לפרנסתם, ולכן כאשר שאול החריב את העיר כך גם פרנסתם נפגע. לכן העניש ה׳ את עם ישראל מכיוון שלא פיצו את הגבעונים בפרנסה, למרות שהנזק שנגרם לגבעונים הוא עקיף> ״גרמא״, גרימה עקיפה. 

מבחינת הקש״ס המוסרי, ר׳ יוחנן פסק כי כל הגוזל את חברו הרי נטל את נשמתו ובכך פוגע גם במשפחתו, ולכן גם גרימה עקיפה נקשרת בנפשו הישירה של האדם ועל כן חייב מוסרית> חייב בידי ה׳ ובארץ פטור.

27.             בבא קמא נה ע"ב – נו ע"א

תניא [=למדנו בברייתא], אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [השוו לעיל 14], ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.

[דיון א': מדוע פטורים הנ"ל בדיני אדם]

הפורץ גדר בפני בהמת חבירו... בכותל רעוע [=אבל בכותל חזק ("בריא") אכן היה חייב / נחלקו הפרשנים אם היה חייב על אבדן הבהמה, על נזקי הבהמה (רמב"ם), או על נזקי הכותל (רש"י: שזה נזק "בידים", אבל לא על הבהמה משום שזוהי "גרמא בעלמא" (תוספות)]

הכופף קמתו של חבירו... ברוח שאינה מצויה [=אבל ברוח מצויה, חייב גם בדיני אדם, שזה כמו שהבעיר בידיו] רב אשי אמר (בנזקי) טמון [= אדם פטור על נזקים סמוים שלא היה יכול לצפות מראש בנזקי אש]

השוכר עדי שקר... לחבריה [=לטובת חבירו; אם שכר עדי שקר לטובת עצמו ברור שחייב להשיב את הכסף שקבל במרמה]

היועד עדות לחבירו ואינו מעיד לו... בחד [=עד אחד; אילו איש זה היה אחד משנים, התורה קבעה את עונשו בדיני שמים "ואם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה). אולם בכוחו של עד אחד לחייב נתבע בשבועה, ולא בממון – ולמרות זאת, העד שלא העיד לטובת התובע נענש בדיני שמים (ראו דיון ב' להלן)].

ר׳ יהושוע בתלמוד מפרש מדוע המקרי הביניים הללו פטורים אך עדין יש להם אחריות מוסרית, יצאו מכלל חובה פשוטה אך עדין אין להם חובה המשפטית:

האם הקש״ס הסיבתי מנותק מהתוצאה>

1.      הפורץ גדר בפני בהמת חבירו- מדובר בכותל רעוע, בין כה וכה הגדר הייתה נפרצת או נשברת והבהמה הייתה בורחת ועל כן מדובר בגרימה עקיפה. הנזק היה מתרחש עוד מעט בלאו הכי ולכן> פטור. 

•     אם הכותל היה נפרץ בכוח אמיתי אז האדם היה חייב.

2.      הכופף קמתו של חבירו- קמה= שיבולים. כאשר אדם הטה את השיבולים אך הגיעה רוח לא צפוייה והביאה אש משדה סמוכה אשר כילתה את השיבולים> פטור.

•     אם הייתה מצויה רוח בשדה ואדם כופף את השיבולים לכיוון האש> חייב.

3.      השוכר עדי שקר- במשפט העברי ישנו גורם המנתק את הקש״ס מכיוון שהעדים הם המשקרים. השקר עצמו הוא מעשה אסור אך ישנו גורם מנתק מכיוון שהשוכר עצמו אינו משקר ולעדים עצמם יש אפשרות בחירה האם לשקר> פט ור.

4.      היועד עדות לחבירו ואינו מעיד לו- זוהי חובה מוסרית בלבד, ״חוק השומרוני הטוב״ לפיה איני מגיעה לבימ״ש להעיד למרות שאני מודעת למעשה שקרה. אין כאן נזק ולכן חובה אינה ממונית. ההלכה הישראלית אף מחמירה כאשר קבעה כי שניים שלא מעידים בעבור חבריהם> יתכן שניתן יהיה להטיל עליהם חובה משפטית ולהעיד בשבועה.

המשותף לארבעת המקרים:

מדובר בתוצאה לא וודאית, אך בדיעבד, המעשה הראשוני כן גרם לתוצאה.

-     קש״ס משפטי> דין ארצי- מחייב את הלכת הצפיות.

-     קש״ס מוסרי> דיני שמיים- אינו מחייב את הלכת הצפיות.

-     המקרים פטורים בדין הארצי אך מחוייבים בדיני שמיים.

מקרים נוספים הפוטרים דין ארצי וחייבים רק בדיני שמיים:

[דיון ב': האם רשימה סגורה פתוחה? / מדוע נענש בדיני שמים?]

[...] ותו ליכא? [=וכי אין דברים נוספים] והאיכא [=והרי יש (גם מקרה זה)]: (סימן, העושה בסם ושליח חבירו נשבר [=בתלמוד משולבים לעתים "סימנים" שהן דרכים לזכור בע"פ את סדר הטיעון בסוגיית התלמוד]) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!

הגמרא טוענת כי קיימים מקרים נוספים שבהם פטור בדיני אדם אך חייב בדיני שמיים.  מדובר ברשימה פתוחה של מקרים.

והאיכא [=והרי יש (גם מקרה זה)]: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!

והאיכא [=והרי יש (גם מקרה זה)]: השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!

והאיכא [=והרי יש (גם מקרה זה)]: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!

והאיכא [=והרי יש (גם מקרה זה)]: נשברה כדו ברשות הרבים ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה – רבי מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים!

1.      הנותן סם המוות בפני בהמת חבירו- לבהמה יש אינסטינקט חייתי שאינו ניתן לשליטה, ולכן פטור בדיני אדם אך חייב בדיני שמיים.

2.      השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן- פטור בדיני אדם אך חייב בדיני שמיים.

3.      המבעית את חברו- הבהיל את חברו והוא מת> פטור בדיני אדם אך חייב בדיני שמיים.

4.      נשברה כדו ברשות הרבים ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה- ר' מאיר טען כי דעת חכמים פוטרת אך מחייבת בדיני שמיים. 

•     עם זאת, נמצא פיתרון לפיו ניתן להוציא צו מניעה המחייב בבית הדין ארצי, אך ניתן לדון בו רק בגין חובה עקיפה בלבד.

אין [=הן, כן], מיהא איכא טובא [=אכן קיימים מקרים נוספים רבים], והני אצטריכא ליה [=ואלה נצרכו להשמיענו], מהו דתימא [=מהו שתאמר]: בדיני שמים נמי לא ליחייב [=שגם בדיני שמיים לא יהיו חייבים (מחמת ניתוק הקשר הסיבתי, ומנימוקים שיפורטו)], קא משמע לן [=בא רבי יהושע והשמיע לנו שלא כך הדבר].

•     ר' יהושע רצה להבליט את החובה בדיני שמיים, היה בכך משום חידוש גדול. זה לא מובן מאליו שהאדם נשא באחריות מוסרית. כל אחד שגורם נזק, הוא לא בסדר. בארבעת המקרים האלה יש לכאורה משהו לא טריוויאלי במישור הערכי, המוסרי.

•     על כן ניתן לראות כי מדובר ברשימה פתוחה, וניתנות דוגמאות נוספות:

הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא: כיון דלמסתריה קאי מה עביד? בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל [=שמא תאמר שמכיון שהכותל עומד להיהרס, איזה נזק כבר עשה?].

הכופף קמתו של חבירו נמי [=גם כן נדרש רבי יהושע ללמדנו שחייב בדיני שמים], מהו דתימא: לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל [=שמא היה אומר שלא יכול היה לצפות את בואה של רוח שאינה מצויה]. [...]

והשוכר עדי שקר נמי [=גם כן], מהו דתימא: לימא דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל [=שמא היה טוען: דברי הרב וכו'].

והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי [=גם כן], מהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה? דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל [=שמא היה אומר: מי אומר שאם היו באים היה מודה, שמא היה נשבע לשקר].

5.      הפורץ גדר בפני בהמת חבירו- יכולתי לחשוב שמאחר והגדר רעועה, אך לא עשיתי דבר. זה לא מובן מאליו לומר שבמצב זה יש אחריות אך התלמוד קבע שיש אחריות> חייב בדיני שמיים.

6.      הכופף קמתו של חבירו- איך יכולתי להעלות על הדעת שתגיע רוח לא צפויה?.

7.      השוכר עדי שקר- תלוי לדברי מי שומעים, לאלוהים או לאדם אחר?.

8.      היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו- ניתן לחייב את העדים שלא מגיעים לביהמ״ש להעיד בשבועה, לא ניתן להטיל עיצומים.

ר׳ יהושוע הבליט את המקרים הללו מכיוון שלא טריוויאלי לגביהם לומר שיש קש״ס מוסרי.