בגצ 5432/03 ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים נגד המועצה לשידורי כבלים ולשידורי
לווין- עו"ד נועם קוריס
ופורנוגרפיה בטלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה בלוויין. לטענתם, האישור מנוגד לסעיף
6כה(2) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – החוק), האוסר על
שידורים שיש בהם משום תועבה, כמשמעו בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובפרט
כאלה שעניינם ;הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;. לטענת
המשיבים, יש בפסילת הערוצים משום פגיעה בזכויות יסוד ובאוטונומיה האישית.
לגישתם, אין הערוצים נופלים בגדר האיסור שבחוק, אשר חל על מצבים שבהם
נוהגים בבן אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משלו, ולא נועד לאסור כל הצגת
עירום או ארוטיקה בשידורי הטלוויזיה.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) פרשנות הביטוי הרלוונטי לעניין הנדון, כמו גם הקביעה אם
השידורים הנדונים נכנסים למסגרתו, עשויים להיות כרוכים במידה של שיקול-דעת.
עם זאת השאלה הפרשנית, כמו גם עיקר השאלה ה"עובדתית", הינן שאלות
משפטיות. אף כי הרשויות המשפטיות – היועצים המשפטיים של המועצה, וכמובן
היועץ המשפטי לממשלה – רשאיות בהחלט להתחשב בהערכה המקצועית-
התקשורתית של חברי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, הרי שמבחינת
המדינה הסמכות לפרש את החוק ולקבוע את תחולת איסור הקבוע בו על מקרה
(2) קשה לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי מאחר שהחוק
ניתן לפירושים שונים, אזי למועצה נתונה רשות להחליט לפי שיקול-דעתה. קיומן של
אפשרויות פרשנות שונות הינו תחילת המהלך הפרשני המקצועי, ולא סיומו. ככל
ששאלה משפטית פרשנית מסובכת או מורכבת יותר, ופתרונה כרוך במידה רבה
יותר של שיקול-דעת, מומחיות וניסיון מקצועי, כך חשוב שהחלטת המדינה תתקבל
בידי הרשויות המוסמכות שלה בתחום הרלוונטי, הוא המשפט (79ד – ה).
(3) במקרים שבהם קיימת מחלוקת בשאלה משפטית בין המדינה לבין
גורם אחר, המחלוקת תועבר להכרעתו של בית-המשפט. במקרים אלה, דוגמת
המקרה דנן, ההכרעה השיפוטית אינה בגדר ביקורת שיפוטית גרדא על הענייניות
והסבירות של שיקול-הדעת שהרשות הפעילה בשאלה המשפטית, אלא על בית-
המשפט, במסגרת תפקידו המובהק לפרש את החוק, לבחון בעצמו את השאלה
ב. (1) כמה שיקולים תומכים בפרשנות המשיבה 1 לסעיף 6כה(2) לחוק
(להלן – הסעיף): ראשית, פרשנות המשיבה לסעיף מתיישבת עם הגיונו הפנימי.
החוק מפנה ל"תועבה" כמובנה בחוק העונשין, והחוק עצמו קובע את הפרות
האיסורים שבו כעבירות פליליות. ממילא פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות
בזהירות תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית (80ב).
(2) שנית, החלופות האחרות בסעיף אוסרות על הצגה מפורשת של
יחסי-מין קשים או פדופיליה. פירוש מרחיב של החלופה של "הצגת אדם או איבר
מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" ככולל כל הצגה של יחסי-מין או של תכנים
המיועדים לגירוי מיני אינו עולה בקנה אחד עם התכנים הקשים שבחלופות האחרות,
(3) שלישית, יש להתחשב בשינוי שהכניסה הכנסת בנוסח הנוכחי
לעומת הנוסח הקודם של הסעיף. הנוסח הנוכחי השמיט את החלופות של "בדרך של
הצגת יחסים מיניים או בדרך של הצגת מעשים המיועדים לעורר גירוי מיני", שקודם
לכן הצטרפו לחלופה של "הצגת אדם כחפץ זמין לשימוש מיני". מכאן עולה כי לדעת
הכנסת ישנם תכנים שהם הצגת יחסים מיניים או מעשים המיועדים לגירוי מיני
(4) לבסוף, חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, תשס"א-2001 מחיל עצמו
במפורש על משדרי פורנוגרפיה, וממילא הוא מכיר בקיומה של אפשרות חוקית
ג. (1) התוצאה שעל-פיה החוק אינו אוסר על כל הצגה של יחסי-מין או
תכנים המיועדים לגירוי מיני, מתבקשת גם מעקרונות היסוד החוקתיים שלאורם יש
לפרש את החוק. לעניין זה נראה כי שידורים פורנוגרפיים נופלים לפחות בגדר שתי
זכויות יסוד: חופש הביטוי וחופש העיסוק. בבחינת הזכות לחופש הביטוי נקודת
המוצא היא שכל ביטוי, יהיה תוכנו אשר יהיה, "מכוסה" על-ידי ההגנה החוקתית.
הביטוי הארוטי והפורנוגרפי – ובכללו אף כל תיאור של אקט מיני, קל כקשה – אינו
שונה בהקשר זה. הוא חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את
(2) גישה מרחיבה זו להיקפו של חופש הביטוי הולמת במיוחד את המשפט
הישראלי, שבו ההגנה על זכויות היסוד אינה מוחלטת. הפרשנות המרחיבה לחופש
הביטוי אינה מכריעה באיזון בינו לבין זכויות ואינטרסים אחרים אלא אך מאפשרת
איזון כזה, כך שהדיון מתמקד במידת ההגנה הניתנת לזכות. שאלה זו נבחנת על
יסוד המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני-
האדם, קידום ההליך הדמוקרטי והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת. אכן,
ספציפי נתונה ליועצים המשפטיים (79ב – ג).
ולהכריע בה
(79ה – ו).
שעל שידורם נקבעה סנקציה דומה, ואף מייתרן למעשה (80ד).
שאינם נופלים לגדר איסור ה"החפצה" (80ה – 81א).
לשדרם.
השיח הציבורי ומשפיע על העמדות המשתתפות בו (81ג – ז).
25
הערך החברתי של הביטוי ביצירה הפורנוגרפית הוא נמוך, וככלל הוא אמצעי נחות
להעברת מסריו ועמדותיו. פורנוגרפיה אף עלולה לפגוע ולהזיק, ועל-כן היא זקוקה
לעתים לריסונו של הדין הפלילי. בכך היא דומה לביטוי הגזעני, הכלול אף הוא
בחופש הביטוי. אך הנזק שבביטוי אינו מוציא אותו, ככלל, מגדר חופש הביטוי (82ג
(3) בהתאם, גם ההגנה החוקתית על חופש העיסוק המעוגנת בחוק-יסוד: חופש
ד. (1) אל מול זכויות יסוד אלה עומדים כמה שיקולים העשויים להתנגש
בהן. שיקול בולט הוא האינטרס הציבורי להגנה מפני פגיעה ברגשות. לעניין זה
השאלה הינה אם הפגיעה היא "קשה, חמורה ורצינית". בבחינת עוצמת הפגיעה יש
להתחשב בטיבה של הפגיעה ובמקורה. הבדיקה אינה מתמקדת בעוצמת סבלם
האישי של הנפגעים, אלא היא נגזרת מההשקפות הנורמטיביות של החברה בהנחה
כי עצם השידורים גורמים לפגיעה ברגשות. עם זאת ככלל הנחשפים לתוכני
השידורים אינם "קהל שבוי". אין חובה או כורח לצפות בשידורים, אלא ההפך הוא
הנכון – יש צורך בפעולה אקטיבית ומודעת כדי לעשות כן. במצב עניינים זה פוחתת
רמת ההגנה מפני הפגיעה. המסקנה היא אפוא כי בפגיעה ברגשות כשלעצמה
המיוחסת לקיומם של השידורים אין כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש
(2) בליבת הזכות לכבוד מצויה הגנה מפני השפלה. עם זאת שאלה לא
פשוטה היא אם כבוד האישה נפגע עקב שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בכבלים
ובלוויין, שכן אף בסוגיית הנזק שבתעשיית הפורנוגרפיה בכללותה קיים ויכוח ער.
ניתן להניח כי שידורים פורנוגרפיים אכן פוגעים בכבוד האישה. עם זאת גם הזכות
לכבוד אינה זכות מוחלטת, וממילא הנחה זו מובילה לבחינת האיזון החוקתי בין זכות
האישה לכבוד לבין הזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק (84ז – 85ב, ד – ה).
(3) על האיזון החוקתי להיעשות על רקע המציאות החברתית הקיימת, המגלמת
את השקפות החברה באשר למותר ולאסור בה. אין להתעלם מכך שפורנוגרפיה
הינה חוקית וזמינה במכלול מדיומים זולת טלוויזיה בכבלים ובלוויין. במצב עניינים זה
הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת של שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בטלוויזיה
בתכנים קלים יחסית אינה יכולה להיות קשה במיוחד. נוסף על כך פרשנות מרחיבה
של האיסור שנקבע בחוק, שתסטה במידה ניכרת מן הנורמות החברתיות
המקובלות, תפתח פתח רחב לפסילת תכנים מיניים רבים המשודרים במכלול ערוצי
הטלוויזיה, הכבלים והלוויין. יש להיזהר מפני חזרה לימי העבר של צנזורה
אינטנסיבית, שקשה ליישבה עם חברה דמוקרטית ופתוחה, המכבדת את זכויות
ה. (1) מקום שבו זכות חוקתית מתנגשת באינטרס שאינו בעצמו בגדר זכות
חוקתית חלה דרישה למידתיות, כלומר לאיזון אנכי. המידתיות כוללת התאמה בין
האמצעי הפוגע לבין מטרת הפגיעה, בחירת האמצעי שפגיעתו בזכות היא הפחותה
וקיומו של יחס סביר בין התועלת שבהגשמת אותה התכלית הראויה לבין הנזק
מהפגיעה בזכות. לעומת פיסקת ההגבלה השואפת למזער את פגיעת האינטרס
בזכות, בהתנגשות בין זכויות יש לשאוף, על-ידי ויתור הדדי, להפחית את הפגיעה
(2) פרשנות המשיבה 1 הינה פרשנות נכונה, שכן היא מגשימה את
האיזונים החוקתיים הנדרשים. היא מגשימה את האיזון האנכי בכך שההגנה מפני
פגיעה ברגשות, שאינה בעצמה זכות יסוד והמבטאת אינטרס ציבורי בעל משקל
מוגבל, נעשית על-ידי פגיעה מידתית בזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק. כך אין
איסור מוחלט על השידורים, אלא באיסור נכללים אך תכנים קשים תוך שבמסגרת
שיקול-דעתה הטילה המשיבה 1 הגבלות על שעות שידורי הערוץ, על אופן שיווקו
ומכירתו ועל ההיחשפות אליו. פרשנות זו אף מגשימה את האיזון האופקי, שלפיו
הזכויות משני צדי המתרס נסוגות, שכן המשדרות אינן יכולות להגשים את זכותן
לחופש ביטוי ועיסוק באופן מלא, ומנגד נסוגה גם הזכות לכבוד בכך שהשידורים
אינם נאסרים, ומותרים לשידור תכנים "קלים" יחסית בכפיפות למגבלות שהוזכרו
ו. (אליבא דשופט מ' חשין): האמירה כי הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו
של חופש הביטוי – לאמור, כי חופש הביטוי כולל גם את הביטוי הפורנוגרפי – אינה
אמירה מובנת מאליה. אכן לכל אדם זכות ביטוי, כל עוד הכוונה היא לזכות מסוג
– ד, ו).
העיסוק פורסת חסותה על תעשיית הפורנוגרפיה (83א – ב).
העיסוק שאינה מתחייבת מלשונו הברורה של החוק (83ד, 84א, ג, ו).
האדם (85ו – 86א).
בזכויות העומדות בכל צד של המתרס. זהו איזון אופקי (87ו – 88א).
(88ג – ה).
26
החופש וההיתר. לכל אדם גם אינטרס להביע עצמו בכל דרך הנראית לו, ובלבד
שיהיה ידוע כי אינטרס זה יבוא בשוק האינטרסים, ועשוי הוא להתנגש באינטרס
נעלה הימנו. קשה לקבל כי הפורנוגרפיה, בעיקר הפורנוגרפיה הקשה, הגזענות,
ההסתה, ההמרדה ושאר רעות-מראה כמותן, תיכנסנה אל זירת המאבק באינטרסים
ז. (אליבא דשופט י' טירקל): אפילו מכוסה הביטוי הפורנוגרפי על-ידי הזכות
לחופש ביטוי, ניתן הוא להגבלה. המשיבה 1 פירשה את ההוראה שבחוק – "הצגת
אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" – כ"חלה על מצבים בהם נוהגים בבן
אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משל עצמו, ולא בכל מקרה בו הצגת האדם
נועדה לעורר גירוי מיני או שאדם מוצג בהקשר מיני". ספק גדול אם זאת הפרשנות
הראויה. אולם אפילו מפרשים את ההוראה כחלה על כל מקרה של הצגת אדם
בהקשר מיני, הרי למשיבה 1 שיקול-דעת כיצד מיישמים את ההוראה, ולפי החלטתה
אין בשידורים האמורים משום שידורים הנכללים במסגרת השידורים האסורים בחוק.
בשיקול-דעת זה אין מקום להתערב, מן הטעם שלפי הכללים המקובלים בית-
המשפט לא ישים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המינהלית שעליה
הוטלה החובה להחליט בדבר. אכן, קיימים ספיקות גם לגבי החלטתה של המשיבה
1 בדבר יישומה של ההוראה, אך כאמור לעיל לא די בכך כדי להתערב בהחלטתה;
קל וחומר שאין מקום להתערב משהמשיבה 1 הגבילה בהחלטתה את השידורים
בהגבלות העושות את הצפייה בשידורים לעניין שבצנעה (94ד – ז, 95ב – ה).
4. בג"צ 2753/03- עו"ד מיכאל קירש נגד ראש המטה הכללי של צה"ל- בעת
ההיערכות למתקפה האמריקנית על עירק בשנת 2003 קם חשש לירי טילים על-ידי
עירק לעבר ישראל, לכן החליטו רשויות הממשלה, השידור והצבא (להלן –
המשיבים) להפקיע את כל שידורי הטלוויזיה והרדיו וכן ערוצי הכבלים, הלוויין
וערוציהם של בעלי הזיכיון (ערוצים 2 ו-10) לפרק זמן של עד 15 דקות ואף יותר
לאחר ירי טיל ובהישמע אות האזעקה על-מנת להדריך את הציבור כיצד יש לנהוג.
לטענת העותרים, החלטת המשיבים בדבר ההשתלטות המלאה על ערוצי השידור
חורגת מן ההיתר הנתון למשיבים בחקיקה לעניין היקף סמכותם לשדר הודעות
לציבור, וההחלטה אינה מידתית והיא אף חורגת ממיתחם הסבירות. מנגד טוענים
המשיבים כי ההחלטה להפקיע את השידורים נועדה להציל חיי אדם וכן כי העניין
שיש לציבור הצופים בתקופת מלחמה לצפות בערוצים זרים מחייב ביתר שאת
להביא את כלל האוכלוסיה לצפייה בדברי דובר צה"ל, אשר נועדו להציל חיים.
חברתיים אחרים וכתר מלכות של חופש הדיבור על ראשן
(92ה, 93ב – ד).
לווין- עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ב pinterest.com
עו"ד נועם קוריס בבלוגר
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
ופורנוגרפיה בטלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה בלוויין. לטענתם, האישור מנוגד לסעיף
6כה(2) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – החוק), האוסר על
שידורים שיש בהם משום תועבה, כמשמעו בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובפרט
כאלה שעניינם ;הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;. לטענת
המשיבים, יש בפסילת הערוצים משום פגיעה בזכויות יסוד ובאוטונומיה האישית.
לגישתם, אין הערוצים נופלים בגדר האיסור שבחוק, אשר חל על מצבים שבהם
נוהגים בבן אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משלו, ולא נועד לאסור כל הצגת
עירום או ארוטיקה בשידורי הטלוויזיה.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) פרשנות הביטוי הרלוונטי לעניין הנדון, כמו גם הקביעה אם
השידורים הנדונים נכנסים למסגרתו, עשויים להיות כרוכים במידה של שיקול-דעת.
עם זאת השאלה הפרשנית, כמו גם עיקר השאלה ה"עובדתית", הינן שאלות
משפטיות. אף כי הרשויות המשפטיות – היועצים המשפטיים של המועצה, וכמובן
היועץ המשפטי לממשלה – רשאיות בהחלט להתחשב בהערכה המקצועית-
התקשורתית של חברי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, הרי שמבחינת
המדינה הסמכות לפרש את החוק ולקבוע את תחולת איסור הקבוע בו על מקרה
(2) קשה לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי מאחר שהחוק
ניתן לפירושים שונים, אזי למועצה נתונה רשות להחליט לפי שיקול-דעתה. קיומן של
אפשרויות פרשנות שונות הינו תחילת המהלך הפרשני המקצועי, ולא סיומו. ככל
ששאלה משפטית פרשנית מסובכת או מורכבת יותר, ופתרונה כרוך במידה רבה
יותר של שיקול-דעת, מומחיות וניסיון מקצועי, כך חשוב שהחלטת המדינה תתקבל
בידי הרשויות המוסמכות שלה בתחום הרלוונטי, הוא המשפט (79ד – ה).
(3) במקרים שבהם קיימת מחלוקת בשאלה משפטית בין המדינה לבין
גורם אחר, המחלוקת תועבר להכרעתו של בית-המשפט. במקרים אלה, דוגמת
המקרה דנן, ההכרעה השיפוטית אינה בגדר ביקורת שיפוטית גרדא על הענייניות
והסבירות של שיקול-הדעת שהרשות הפעילה בשאלה המשפטית, אלא על בית-
המשפט, במסגרת תפקידו המובהק לפרש את החוק, לבחון בעצמו את השאלה
ב. (1) כמה שיקולים תומכים בפרשנות המשיבה 1 לסעיף 6כה(2) לחוק
(להלן – הסעיף): ראשית, פרשנות המשיבה לסעיף מתיישבת עם הגיונו הפנימי.
החוק מפנה ל"תועבה" כמובנה בחוק העונשין, והחוק עצמו קובע את הפרות
האיסורים שבו כעבירות פליליות. ממילא פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות
בזהירות תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית (80ב).
(2) שנית, החלופות האחרות בסעיף אוסרות על הצגה מפורשת של
יחסי-מין קשים או פדופיליה. פירוש מרחיב של החלופה של "הצגת אדם או איבר
מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" ככולל כל הצגה של יחסי-מין או של תכנים
המיועדים לגירוי מיני אינו עולה בקנה אחד עם התכנים הקשים שבחלופות האחרות,
(3) שלישית, יש להתחשב בשינוי שהכניסה הכנסת בנוסח הנוכחי
לעומת הנוסח הקודם של הסעיף. הנוסח הנוכחי השמיט את החלופות של "בדרך של
הצגת יחסים מיניים או בדרך של הצגת מעשים המיועדים לעורר גירוי מיני", שקודם
לכן הצטרפו לחלופה של "הצגת אדם כחפץ זמין לשימוש מיני". מכאן עולה כי לדעת
הכנסת ישנם תכנים שהם הצגת יחסים מיניים או מעשים המיועדים לגירוי מיני
(4) לבסוף, חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, תשס"א-2001 מחיל עצמו
במפורש על משדרי פורנוגרפיה, וממילא הוא מכיר בקיומה של אפשרות חוקית
ג. (1) התוצאה שעל-פיה החוק אינו אוסר על כל הצגה של יחסי-מין או
תכנים המיועדים לגירוי מיני, מתבקשת גם מעקרונות היסוד החוקתיים שלאורם יש
לפרש את החוק. לעניין זה נראה כי שידורים פורנוגרפיים נופלים לפחות בגדר שתי
זכויות יסוד: חופש הביטוי וחופש העיסוק. בבחינת הזכות לחופש הביטוי נקודת
המוצא היא שכל ביטוי, יהיה תוכנו אשר יהיה, "מכוסה" על-ידי ההגנה החוקתית.
הביטוי הארוטי והפורנוגרפי – ובכללו אף כל תיאור של אקט מיני, קל כקשה – אינו
שונה בהקשר זה. הוא חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את
(2) גישה מרחיבה זו להיקפו של חופש הביטוי הולמת במיוחד את המשפט
הישראלי, שבו ההגנה על זכויות היסוד אינה מוחלטת. הפרשנות המרחיבה לחופש
הביטוי אינה מכריעה באיזון בינו לבין זכויות ואינטרסים אחרים אלא אך מאפשרת
איזון כזה, כך שהדיון מתמקד במידת ההגנה הניתנת לזכות. שאלה זו נבחנת על
יסוד המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני-
האדם, קידום ההליך הדמוקרטי והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת. אכן,
ספציפי נתונה ליועצים המשפטיים (79ב – ג).
ולהכריע בה
(79ה – ו).
שעל שידורם נקבעה סנקציה דומה, ואף מייתרן למעשה (80ד).
שאינם נופלים לגדר איסור ה"החפצה" (80ה – 81א).
לשדרם.
השיח הציבורי ומשפיע על העמדות המשתתפות בו (81ג – ז).
25
הערך החברתי של הביטוי ביצירה הפורנוגרפית הוא נמוך, וככלל הוא אמצעי נחות
להעברת מסריו ועמדותיו. פורנוגרפיה אף עלולה לפגוע ולהזיק, ועל-כן היא זקוקה
לעתים לריסונו של הדין הפלילי. בכך היא דומה לביטוי הגזעני, הכלול אף הוא
בחופש הביטוי. אך הנזק שבביטוי אינו מוציא אותו, ככלל, מגדר חופש הביטוי (82ג
(3) בהתאם, גם ההגנה החוקתית על חופש העיסוק המעוגנת בחוק-יסוד: חופש
ד. (1) אל מול זכויות יסוד אלה עומדים כמה שיקולים העשויים להתנגש
בהן. שיקול בולט הוא האינטרס הציבורי להגנה מפני פגיעה ברגשות. לעניין זה
השאלה הינה אם הפגיעה היא "קשה, חמורה ורצינית". בבחינת עוצמת הפגיעה יש
להתחשב בטיבה של הפגיעה ובמקורה. הבדיקה אינה מתמקדת בעוצמת סבלם
האישי של הנפגעים, אלא היא נגזרת מההשקפות הנורמטיביות של החברה בהנחה
כי עצם השידורים גורמים לפגיעה ברגשות. עם זאת ככלל הנחשפים לתוכני
השידורים אינם "קהל שבוי". אין חובה או כורח לצפות בשידורים, אלא ההפך הוא
הנכון – יש צורך בפעולה אקטיבית ומודעת כדי לעשות כן. במצב עניינים זה פוחתת
רמת ההגנה מפני הפגיעה. המסקנה היא אפוא כי בפגיעה ברגשות כשלעצמה
המיוחסת לקיומם של השידורים אין כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש
(2) בליבת הזכות לכבוד מצויה הגנה מפני השפלה. עם זאת שאלה לא
פשוטה היא אם כבוד האישה נפגע עקב שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בכבלים
ובלוויין, שכן אף בסוגיית הנזק שבתעשיית הפורנוגרפיה בכללותה קיים ויכוח ער.
ניתן להניח כי שידורים פורנוגרפיים אכן פוגעים בכבוד האישה. עם זאת גם הזכות
לכבוד אינה זכות מוחלטת, וממילא הנחה זו מובילה לבחינת האיזון החוקתי בין זכות
האישה לכבוד לבין הזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק (84ז – 85ב, ד – ה).
(3) על האיזון החוקתי להיעשות על רקע המציאות החברתית הקיימת, המגלמת
את השקפות החברה באשר למותר ולאסור בה. אין להתעלם מכך שפורנוגרפיה
הינה חוקית וזמינה במכלול מדיומים זולת טלוויזיה בכבלים ובלוויין. במצב עניינים זה
הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת של שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בטלוויזיה
בתכנים קלים יחסית אינה יכולה להיות קשה במיוחד. נוסף על כך פרשנות מרחיבה
של האיסור שנקבע בחוק, שתסטה במידה ניכרת מן הנורמות החברתיות
המקובלות, תפתח פתח רחב לפסילת תכנים מיניים רבים המשודרים במכלול ערוצי
הטלוויזיה, הכבלים והלוויין. יש להיזהר מפני חזרה לימי העבר של צנזורה
אינטנסיבית, שקשה ליישבה עם חברה דמוקרטית ופתוחה, המכבדת את זכויות
ה. (1) מקום שבו זכות חוקתית מתנגשת באינטרס שאינו בעצמו בגדר זכות
חוקתית חלה דרישה למידתיות, כלומר לאיזון אנכי. המידתיות כוללת התאמה בין
האמצעי הפוגע לבין מטרת הפגיעה, בחירת האמצעי שפגיעתו בזכות היא הפחותה
וקיומו של יחס סביר בין התועלת שבהגשמת אותה התכלית הראויה לבין הנזק
מהפגיעה בזכות. לעומת פיסקת ההגבלה השואפת למזער את פגיעת האינטרס
בזכות, בהתנגשות בין זכויות יש לשאוף, על-ידי ויתור הדדי, להפחית את הפגיעה
(2) פרשנות המשיבה 1 הינה פרשנות נכונה, שכן היא מגשימה את
האיזונים החוקתיים הנדרשים. היא מגשימה את האיזון האנכי בכך שההגנה מפני
פגיעה ברגשות, שאינה בעצמה זכות יסוד והמבטאת אינטרס ציבורי בעל משקל
מוגבל, נעשית על-ידי פגיעה מידתית בזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק. כך אין
איסור מוחלט על השידורים, אלא באיסור נכללים אך תכנים קשים תוך שבמסגרת
שיקול-דעתה הטילה המשיבה 1 הגבלות על שעות שידורי הערוץ, על אופן שיווקו
ומכירתו ועל ההיחשפות אליו. פרשנות זו אף מגשימה את האיזון האופקי, שלפיו
הזכויות משני צדי המתרס נסוגות, שכן המשדרות אינן יכולות להגשים את זכותן
לחופש ביטוי ועיסוק באופן מלא, ומנגד נסוגה גם הזכות לכבוד בכך שהשידורים
אינם נאסרים, ומותרים לשידור תכנים "קלים" יחסית בכפיפות למגבלות שהוזכרו
ו. (אליבא דשופט מ' חשין): האמירה כי הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו
של חופש הביטוי – לאמור, כי חופש הביטוי כולל גם את הביטוי הפורנוגרפי – אינה
אמירה מובנת מאליה. אכן לכל אדם זכות ביטוי, כל עוד הכוונה היא לזכות מסוג
– ד, ו).
העיסוק פורסת חסותה על תעשיית הפורנוגרפיה (83א – ב).
העיסוק שאינה מתחייבת מלשונו הברורה של החוק (83ד, 84א, ג, ו).
האדם (85ו – 86א).
בזכויות העומדות בכל צד של המתרס. זהו איזון אופקי (87ו – 88א).
(88ג – ה).
26
החופש וההיתר. לכל אדם גם אינטרס להביע עצמו בכל דרך הנראית לו, ובלבד
שיהיה ידוע כי אינטרס זה יבוא בשוק האינטרסים, ועשוי הוא להתנגש באינטרס
נעלה הימנו. קשה לקבל כי הפורנוגרפיה, בעיקר הפורנוגרפיה הקשה, הגזענות,
ההסתה, ההמרדה ושאר רעות-מראה כמותן, תיכנסנה אל זירת המאבק באינטרסים
ז. (אליבא דשופט י' טירקל): אפילו מכוסה הביטוי הפורנוגרפי על-ידי הזכות
לחופש ביטוי, ניתן הוא להגבלה. המשיבה 1 פירשה את ההוראה שבחוק – "הצגת
אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" – כ"חלה על מצבים בהם נוהגים בבן
אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משל עצמו, ולא בכל מקרה בו הצגת האדם
נועדה לעורר גירוי מיני או שאדם מוצג בהקשר מיני". ספק גדול אם זאת הפרשנות
הראויה. אולם אפילו מפרשים את ההוראה כחלה על כל מקרה של הצגת אדם
בהקשר מיני, הרי למשיבה 1 שיקול-דעת כיצד מיישמים את ההוראה, ולפי החלטתה
אין בשידורים האמורים משום שידורים הנכללים במסגרת השידורים האסורים בחוק.
בשיקול-דעת זה אין מקום להתערב, מן הטעם שלפי הכללים המקובלים בית-
המשפט לא ישים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המינהלית שעליה
הוטלה החובה להחליט בדבר. אכן, קיימים ספיקות גם לגבי החלטתה של המשיבה
1 בדבר יישומה של ההוראה, אך כאמור לעיל לא די בכך כדי להתערב בהחלטתה;
קל וחומר שאין מקום להתערב משהמשיבה 1 הגבילה בהחלטתה את השידורים
בהגבלות העושות את הצפייה בשידורים לעניין שבצנעה (94ד – ז, 95ב – ה).
4. בג"צ 2753/03- עו"ד מיכאל קירש נגד ראש המטה הכללי של צה"ל- בעת
ההיערכות למתקפה האמריקנית על עירק בשנת 2003 קם חשש לירי טילים על-ידי
עירק לעבר ישראל, לכן החליטו רשויות הממשלה, השידור והצבא (להלן –
המשיבים) להפקיע את כל שידורי הטלוויזיה והרדיו וכן ערוצי הכבלים, הלוויין
וערוציהם של בעלי הזיכיון (ערוצים 2 ו-10) לפרק זמן של עד 15 דקות ואף יותר
לאחר ירי טיל ובהישמע אות האזעקה על-מנת להדריך את הציבור כיצד יש לנהוג.
לטענת העותרים, החלטת המשיבים בדבר ההשתלטות המלאה על ערוצי השידור
חורגת מן ההיתר הנתון למשיבים בחקיקה לעניין היקף סמכותם לשדר הודעות
לציבור, וההחלטה אינה מידתית והיא אף חורגת ממיתחם הסבירות. מנגד טוענים
המשיבים כי ההחלטה להפקיע את השידורים נועדה להציל חיי אדם וכן כי העניין
שיש לציבור הצופים בתקופת מלחמה לצפות בערוצים זרים מחייב ביתר שאת
להביא את כלל האוכלוסיה לצפייה בדברי דובר צה"ל, אשר נועדו להציל חיים.
חברתיים אחרים וכתר מלכות של חופש הדיבור על ראשן
(92ה, 93ב – ד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה