עו"ד נועם קוריס

טוען...

יום שלישי, 5 ביולי 2016

סודיות בנקאית/ עו"ד נועם קוריס

סודיות בנקאית/ עו"ד נועם קוריס

ד"ר פלפל הגדירה את חובת הסודיות כ"חובתו של הבנקאי שלא לגלות לצד ג', שאינו מוסמך, מידע המגיע אליו במסגרת עסקיו עם לקוח. לקוח לעניין שמירת הסודיות הוא אדם שיש לו חשבון בבנק".  חובת הסודיות אותה חב הבנק ללקוח משתרעת על כל מידע שהגיע לידי הבנק בכשירותו ככזה, והיא נמשכת וחלה גם לאחר סגירתו של חשבון הבנק, לגבי ידע שהגיע לידי הבנק בתקופה שבה החשבון היה פעיל(צבאח) הזכות לסודיות היא של הלקוח, לא של הבנק. אין הגדרה מדויקת להיקפה של זכות הסודיות, ועל כן קשה לעיתים לומר בוודאות, האם מידע מסוים מצוי במסגרתה של חובת הסודיות, וכל מקרה חייב להידון לגופו. לחובת הסודיות קיימים מספר יוצאי דופן, הן במשפט המקובל והן אצלנו.
במשפט האנגלי, מקורה של חובת הסודיות משתמעת מן ההסכם.  חוק הבנקאות  באנגליה קבע מפורשות כי כל אדם, המבצע תפקיד על-פי חוק הבנקאות ומקבל מידע בהקשר לעיסוקים אחרים של אדם אחר, וכן כל אדם שהשיג מידע כזה ישירות או בעקיפין מאדם שקיבלו, אינו רשאי לגלות את המידע, אלא אם כן ניתנה הסכמת האדם אשר בקשר אליו הושג המידע. איסור מסירת המידע אינו חל לגבי מידע אשר בתקופת הגילוי הנטען היה כבר ידוע לציבור ממקורות אחרים. כל המגלה מידע כזה עובר עבירה שדינה מאסר שנתיים וכן קנס. גם חוק הבנקאות האנגלי קבע חריגים ברוח הפסיקה אשר קדמה לו.  בארצות הברית המצב המשפטי הוא דומה. הגישה הרווחת היא כי בין הבנק ללקוחו קיימת חובת סודיות וכי הבנק אינו רשאי לגלות פרטים בדבר מערכת יחסים זו לצדדים שלישיים. יחד עם זאת, היקפה של החובה והחריגים לה אינם ברורים, והם משתנים  ממדינה למדינה בתחום ארצות הברית (צבאח) 
בפסק-דין בעניין סקולר ביקשו המבקשים כי יורשה להם (או לבאי-כוחם) "לבדוק ולהעתיק כל  רישום  שבספרים  בנקאיים" המתייחסים לחשבונות אשר התנהלו בשלשה בנקים על-שם המנוח, על שמו ועל-שם המשיבה מס' 1, או על שמו ועל-שם  המנוחה, וזאת על רקע סכסוך ירושה. המשיבים התנגדו ואת נימוקיהם השתיתו על סעיף 15א' לפקודת הבנקאות (נוסח חדש) ועל חוק הגנת הפרטיות.
"מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו  נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות… בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית, ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו. אולם חובת הסודיות לא נתפשה כחובה מוחלטת אלא יחסית."
כלומר, האינטרס הציבורי מחייב את פרשנות החוזה בין הצדדים, כחוזה המעניק חובת סודיות. גם לפי כב' השופט חשין מדובר בחיוב חוזי.
סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, 1981, דן ב"הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבע בהסכם מפורש או משתמע". בעניין סקולר קבע כב' השופט גולדברג כי:
"איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק  תוכן חדש בסעיף 39 לפקודת הראיות. החיסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא "תוצאה טבעית ממהותו של העניין" (כאמור ב-ב"ש 298/86, 368 הנ"ל)…. אולם יש שחיסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק."
ואילו כב' השופט חשין באותו פסק-דין קבע:
"… בא  חוק הפרטיות, נתלווה לאותה חובת סודיות שהיתה כבר בנמצא,  והקיף אותה בהגנות נוספות ובשאר הוראות שבאו לחזק אותה סביב-סביב. מאז חוק הפרטיות דין הוא בישראל, שפגיעה בפרטיות - ובה הפרת חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם - אין היא אך גדר הפרת חוזה: רואים בה עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק), וכן מהווה היא עבירה שעונשה בצידה... עד חוק הפרטיות איפוא, בנק שהפר חובת סודיות כלפי לקוחו נתחייב  בהפרת  הסכם (ואולי  אף בעוולת רשלנות), ואילו מאז חוק הפרטיות חייב הבנק בעוולת נזיקין לעצמה, ורואים אותו כמי שעובר עבירה פלילית."
פרשת צבאח מדובר בבנק שהיו לו שני לקוחות - חברת בניה "כוכב השומרון" והלקוחות האחרים היו זוגות צעירים. הזוגות הצעירים קיבלו משכנתא מהבנק כדי לקנות מחברת הבניה. חברת הבניה נקלעה לקשיים כספיים והבנק עזר לה בהלוואות. הבנק לא הפעיל את חובת הנאמנות ולמעשה למרות שידע על מצבה של חברת הבניה, לא מצא לנכון לעדכן את הזוגות הצעירים שלקחו ממנו משכנתא עבור קניית בתים מאותה חברת בניה. נקבע, עובדתית, כי עסקי החברה נוהלו במרמה והבנק ידע זאת, כאשר הוא נתן את ההלוואה - מצב החברה היה רעוע והיתה סכנה רבה ומוחשית כי החברה תתמוטט ולא תוכל להקים את הדירה אשר הרוכשים רכשו. בסופו של דבר, תחזית זו התממשה. הרוכשים תבעו את הבנק, כשהעילה העובדתית היתה, כי הבנק לא גילה את מצב החברה עת נתן את ההלוואה. כלומר, עילה נזיקית בשילוב עם סעיף 12(א) לחוק החוזים. בפסק-הדין בבית-המשפט המחוזי טענת הרוכשים התקבלה, ועל כך הוגש ערעור. הנשיא שמגר קובע פוזיטיבית כי מערכת היחסים בין הלקוח לבין הבנק היא מערכת של יחסי אמון. מחובת הנאמנות הזו נגזרות חובות שונות ונוספות, ובין היתר: חובת הגילוי וחובת הסודיות. דא עקא, חובת אמון זו, באותו מקרה, היתה משולשת ומתנגשת:
חובת גילוי כלפי הרוכשים: הבנק אשר ידע את מטרת ההלוואה וידע על הבעיה אשר קיימת בחברה הקבלנית, היה צריך לומר לרוכשים כי החברה על-סף התמוטטות, ועלולה לא לעמוד בהתחייבויותיה. אחד הנימוקים אשר צויינו הוא כי מדובר בהלוואה למשכנתא, אשר מעצם טיבעה בית-המשפט שם דגש רב יותר על ההגנות שראוי להעניק ללווה.
כוכב השומרון: גם כלפי החברה הקבלנית חלות חובות על הבנק, שכן גם היא לקוח של הבנק והוא מחוייב בחובת סודיות המונעת ממנו לגלות מידע אשר הגיע אליו במסגרת יחסי בנק-לקוח. הידיעה כי מצב החברה קשה היתה ידיעה מן הסוג הזה. יתרה מכך, כמי שחב חובת נאמנות לחברה, היה צריך הבנק לנסות לא לגרום לה נזק. אם יש סיכוי כי החברה תתאושש מהקשיים, אם הבנק יודיע על מצבה - הלקוח הראשון אשר ידע זאת יביא, בעצם, לסתימת הגולל על סיכויי החברה להתאושש.
אינטרס הבנק: מלבד האינטרס של השניים הנ"ל, גם לבנק קיים אינטרס. הוא נתן הלוואה לחברה וברצונו לקבל את כספו חזרה. במידה והחברה תתמוטט, הסיכוי כי יקבל את ההחזר קטן, אך במידה והרוכשים יקנו דירות - לא זו בלבד שגדל הסיכוי כי החברה לא תתמוטט, אלא שהבנק יקבל החזרי כספים מהרוכשים.
לאחר שהותוו חובות הנאמנות ונבדקה היקפם - בית-המשפט קובע כי היה על הבנק לגלות לרוכש שהוא נמצא בניגוד אינטרסים. במצב כזה, יתכן והרוכשים היו עורכים בדיקה נוספת.
התוצאה אליה הגיע בית-המשפט בעקבות אי-הגילוי, ולאחר שמצא כי הבנק הפר את חובת האמון, הוא רואה את הסכמי ההלוואה מכוחם צבאח לוו כספים, כהסכמים בטלים. נקבע כי הלווים אינם צריכים להחזיר את ההלוואה אשר לקחו. אמנם הדבר היה בכפוף לכך כי זכויות הרוכשים בדירות עברו לבנק, אך אופרטיבית חשוב לראות כי התוצאה מרחיקת לכת.
בשולי פסק-הדין מזכיר השופט שמגר, את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה:
"בענייננו עולה מן הראיות שהיו בפני בית-המשפט המחוזי, כי גילוי ניגוד האינטרסים מצידו של הבנק למשיבים במועד נטילת ההלוואות, היה מביא לעריכת בדיקה נוספת מטעמם, אשר יכול שהיתה מביאה אותם לידי מסקנה, כי אל להם לשים את כספם על קרן הצבי. כזכור, בית-המשפט המחוזי קבע כי: '... בענייננו הבנק ידע על מצבה הרעוע של כוכב השומרון (ובהמשך הוא עצמו פתח בהליכים שזירזו את פירוקה). בנסיבות אלה, עריכת הסכמי ההלוואה הנ"ל מבלי לגלות לתובעים את ידיעותיו על מצבה של כוכב השומרון אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב.' אני סבור כי גישה זו מרחיקת לכת ואינה מאזנת כיאות בין החובות השונות המוטלות על הבנק, שכן גילוי מלא בנסיבות כגון אלה עומד בסתירה לחובת הסודיות ביחס לכוכב השומרון (ואולי אף בניגוד לחובת האמון שהבנק חב אף ביחס אליה). יחד עם זאת, יישומו של סעיף 12(א) במקרה דנן מחייב את הבנק בגילוי העובדה שבעסקה זו הוא נתון במצב של ניגוד אינטרסים, בדרך שהוסברה והודגמה לעיל. מכיוון שהמערער לא נהג בדרך זו, רואה אני לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה יש להצהיר על בטלותם של הסכמי המשכנתא וכן להצהיר כי לא חלה בגינם כל חובת תשלום. כל זאת בכפוף לכך שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם, בדירות, על-פי ההסדר, לידי הבנק." כלומר, השופט שמגר מאזכר את הצורך בקיומו של קשר סיבתי. הדבר עשוי להיות "פתח מילוט" מפני יישום גורף של הלכת צבאח. שכן, לא די כי הבנק נמצא בניגוד אינטרסים כאשר הוא לא מגלה אותו ללקוח כדי להביא לתוצאה של אותו פסק-הדין, אלא צריך לבחון את הקשר הסיבתי בין התנהגות הבנק (לוּ היה מודיע על ניגוד האינטרסים) לבין התנהגות הלקוח (אשר היה מגיע למסקנה שלא לשים את כספו על קרן הצבי).
יש לזכור, עם זאת, כי חוק הפרטיות אינו מגן על ענייניה של חברה. סעיף 3 שבו קובע מפורשות כי לצרכי סעיף 2(8) - תאגיד אינו בגדר המונח "אדם".
סעיף 15א לפקודת הבנקאות, קובע כי: לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות , אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצרכי תביעה פלילית, או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מתאגיד בנקאי - בהסכמתו. העובר על סעיף זה או על הוראת סעיף 6(5), דינו - מאסר שנה או קנס 10,000 לירות."

בית-המשפט קמא קבע, בפרשת סקולר האמורה, אין מדובר כאן על סודיות מידע של לקוחות הבנק שבידי הבנק. הסעיף מבטיח סודיותו של מידע שבנק מסר לבנק ישראל. פטור  מחובת הסודיות ניתן בשתי הזדמנויות: כאשר נגיד בנק ישראל סבור שהדבר דרוש לצרכי תביעה פלילית או כאשר בנק, שממנו התקבל המידע, נתן הסכמתו לגילוי המידע. באת-כוח המשיבים טענה, כי מדובר כאן בהסכמתו של הלקוח למסירת מידע על-ידי הבנק. לפירוש זה אין אחיזה לא מבחינת לשונו של החוק ולא מבחינת תכליתו. לדעת ד"ר פלפל, העליון התייחסו בכך רק לידיעות ולמסמכים שהגיעו מכוח פקודת הבנקאות, אך לא לידיעות ולמסמכים שהגיעו מכוח חוק הבנקאות. בעוד פקודת הבנקאות מסדירה את היחסים הפנימיים בין הבנקים, חוק הבנקאות דן, בין היתר, בפעולות משפטיות אשר בנק יכול לבצע למען לקוחותיו. מכאן ,  שסעיף 15(א) לפקודת הבנקאות כולל שני עניינים: האחד הסדרת היחסים שבין הבנקים ובנק ישראל, ואילו האחר דן, בין היתר, גם בסוגי פעולות שירות שאותן מספק בנק ללקוחותיו, כשחלק זה של סעיף 15(א) טרם נדון בפסיקה.  אשר לפקודת הראיות  זו קובעת בסעיף 39  בה כי: בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין בהליך משפטי, לצוות שהמבקש יהא רשאי, לצורך אותו הליך, לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספר הבנקאי. צו לפי סעיף זה אפשר שיינתן בלי להזמין את הבנק או כל בעל דין אחר או לאחר שהוזמנו, והצו יומצא לבנק שלושה ימים תמימים לפני הזמן שבו יש לקיים את הצו, זולת אם הורה בית-המשפט הוראה אחרת".
ד"ר פלפל מספר חריגים חקוקים לחובת הסודיות,
חריג ראשון:  חריג העניין לציבור
חריג זה כולל בחובו איזון פרטני בין האינטרס הציבורי שבגילוי (וזאת בהעדר חובה בדין הכופה את גילוי המידע) לבין האינטרס של הלקוח בשמירת הסודיות.[1] לא כל עניין המסקרן את הציבור או מעניין אותו ייכלל כאן, אלא רק עניין שיש בו תועלת של ממש לציבור.[2] מהו אותו עניין ציבורי ובאילו נסיבות הוא מתקיים? ההכרה בקיומו של אינטרס ציבורי כרוכה בהשוואה מסוימת בין טובת הכלל ובין טובת הפרט שלגביו מתבקש הגילוי. רק כאשר שיקולים ערכיים מצביעים על כך שטובת הכלל מצדיקה את הפגיעה בזכויות הפרט, אפשר להצדיק את הגילוי.[3] 
כך למשל בפש"ר (ת"א) 590/97[4], שם קבע בית המשפט כי קיים  אינטרס ציבורי להתחקות אחרי כל המידע והמסמכים שנתבקשו על ידי מנהל מיוחד של חברות המצויות בפירוק, ואשר נוגעים לפעילותן הבנקאית של חברות אלה. משכך, חובת הגילוי בה חייב הבנק כלפי החברות המפורקות בתוקף מעמדן כערבות לחובות חברה צד ג', גוברת על חובת הסודיות כלפי אותה חברה, בתוקף מעמדה כלקוחה של הבנק. פרשה נוספת ומעניינת הקשורה לנושא זה היא החשיפה העיתונאית בדבר פניית הרמטכ"ל לבנק, שעות ספורות לאחר חטיפת שני החיילים ללבנון, לשם מכירת כל תיק ניירות הערך שלו, גרמה לגלים תקשורתיים ניכרים. הידיעה ידעה לספר בדייקנות מופלאה את שעת פנייתו לבנק, את זהות הסניף בו מנהל הוא את חשבונו, ואת שווי תיק ניירות הערך שלו במועד הבקשה למכירתו. מבלי להתייחס לידיעה מבחינה ערכית – לאומית, ברור בעליל כי פרסומה גרם לפגיעה חמורה בפרטיותו, ולפריצה חמורה בחומת הסודיות הבנקאית.[5] הזכות לפרטיות הנה עקרון בסיסי , אשר הוכר גם כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.  הבנק מצדו הכחיש כי ההדלפה נעשתה על ידו והרמטכ"ל החליט שלא להגיש תביעה משפטית נגד הבנק. מאידך, אם היה מחליט הרמטכ"ל לתבוע את הבנק בגין הפרת חובת הסודיות, היתה מתעוררת שאלת קיומו של עניין ציבורי במקרה כזה.[6]

חריג שני:  אינטרס הבנק
חריג זה מהווה יסוד לגילוי מידע על ידי בנק בעיקר במקרים בהם הבנק מבקש לאכוף את זכויותיו  כלפי הלקוח, על ידי פניה לערכאות. ואולם, חריג זה אינו מצומצם רק למקרה של הגשת תביעה נגד הלקוח, אלא גם למקרים אחרים בהם יש לבנק אינטרס בגילוי המידע. כך לדוגמא, בעניין צבאח, עשה בית המשפט שימוש בחריג זה כדי לאפשר לבנק לגלות מידע בדבר לקוח אחד ללקוח אחר, כלפיו קמה לבנק חובת גילוי.[7] מכאן, אינטרס הבנק יוכר רק כאשר מתעורר אצל הבנק צורך חיוני אמיתי בגילוי המידע. לעומת זאת, שיקולים של נוחות או כדאיות כלכלית אין די בהם. כך, אינטרס אישי של הבנק המצדיק גילוי רק כאשר הבנק נוקט הליכים משפטיים כנגד לקוח או ערב בגין חוב וכאשר הבנק נאלץ להתגונן מפני תביעה של לקוח או ערב.[8] במקרים אלו בוודאי אפשר להכיר בגילוי מידע על בעל הדין שכנגד, כל עוד המידע רלבנטי וחיוני לצורך בירור ההליך. קשה יותר הוא המקרה שבו אינטרס הבנק מחייב גילוי מידע על אודות צד שלישי.
כך למשל בעניין אלחדף,[9]  נודע לבנק במסגרת הטיפול באחד מלקוחותיו, כי לקוח אחר של הבנק החייב לבנק כספים עומד לקבל סכום נכבד. הבנק הזדרז והשיג צו Mareva  להגבלת השימוש בכספים. בית המשפט העליון, שדן בערעור, פסל את הצו מהטעם שהמידע הושג תוך הפרת חובת הסודיות, וכי השימוש היחיד המותר במידע כזה הוא במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים בין הבנק ובין אותו לקוח.
דוגמא נוספת לכך היא בעניין שאלתיאל,[10] בעניין זה הבנק הודאג ממצבה הבעייתי של אחת הלקוחות שלו ופנה למעסיקה של הלקוחה כדי לברר אם היא עדיין עובדת אצלו. כשנשאל לסיבת
הפנייה, סיפר נציג הבנק על מצבה הכספי הבעייתי. נפסק, שהבנק הפר את חובת הסודיות הבנקאית המוטלת עליו ולא הוכר קיומו של אינטרס המצדיק את גילוי המידע.

חריג שלישי: חריג הסכמת הלקוח
על פי חריג זה, לבנק מותר לגלות מידע על לקוחותיו כל אימת שהלקוח נתן את הסכמתו לכך.[11] ההסכמה יכולה להינתן הן במפורש והן מכללא.  עפ"י פלאטו-שנער לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וההכרה בזכות לפרטיות כזכות יסוד, אין להכיר בהסכמה מכללא של הלקוח לוויתור על הסודיות הבנקאית, אלא יש להכיר רק בהסכמה מפורשת.[12] מכאן, כי אם ההסכמה המפורשת תופיע בהסכם בנקאי המהווה חוזה אחיד יש לוודא כי איננה נחשבת תנאי מקפח בחוזה אחיד שבית המשפט רשאי לבטלו.[13] ולכן, סעיף גורף וכללי של ויתור על סודיות עלול להיחשב תנאי מקפח. לעומת זאת, הגבלת ההסכמה למסירת מידע לגורם מסוים בנסיבות ספציפיות, תוכל לעמוד במבחן משפטי.

חריג רביעי: גילוי המחויב בדין
החריג העיקרי לסודיות הבנקאית הוא חובת גילוי על פי דין, אשר תשמש גם כהגנה על פי חוק הגנת הפרטיות כל עוד נעשתה בתום לב.[14] חריג זה נובע מכך שחובת הסודיות אינה מוחלטת, אלא יש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים. דוגמאות לכך ניתן לראות בחקיקה המיסויית, המחייבת את הבנק למסור מידע לשלטונות המס; חוק איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור המטיל חובות דיווח נרחבות לרשות לאיסור הלבנת הון. נשאלת השאלה,  האם חייב בנק ישראלי למסור מידע אודות לקוחות הבנק המצוי ברשותו, ואשר לגביו עשויה לקום חובת סודיות, כאשר רשות מס זרה דורשת מידע כאמור מרשות המסים בישראל?  סעיף 135 א לפקודת מס הכנסה קובע סמכות רחבה לפקיד השומה לדרוש מידע.[15] סעיף זה מאפשר לפקיד השומה לדרוש מאנשים להגיש דו"חות, ידיעות, פנקסים וכל מסמך אחר, וזאת כדי להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של אדם. מטרת הסמכויות הנתונות לפקיד-השומה לפי סעיף זה היא לאפשר לו לפעול ביתר יעילות ולרכז מידע רב יותר, שמקורו לאו-דווקא הנישום עצמו, על-מנת להגיע להכנסתו האמיתית של הנישום. הסמכויות כאמור לעיל הינן כלליות ואינן מוגבלות לסוג מסוים של נישומים. בפרשת הבנק למסחר, נקבע כי יש לפרש את סמכותו של פקיד השומה לפי הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דרישה גורפת ולא מבוססת על מנת לאתר סרבני מס הינה דרישה גורפת מדי, הפוגעת בזכות לפרטיות. עם זאת, די בהוכחת "ראשית ראיה" לעבירה על דיני מס, כדי שדרישת המידע תעמוד בתנאי פסקת ההגבלה.[16] סעיף 197 לפקודת מס הכנסה  לפיו פקיד השומה רשאי למסור מידע סודי המצוי ברשותו לפקידים ממדינות גומלות, החתומות עם ישראל על אמנה למניעת כפל מס, ככל והוא רשאי לעשות כן על פי אמנת המס עם אותה מדינה. ניתן להעביר על פי אמנות אלו כל מידע רלוונטי שהינו למניעת התחמקות מתשלום מס.
פרשת הבנק למסחר פנו המנהלים המיוחדים לביהמ"ש בשאלה האם מותר להם לגלות את רשימות כל לקוחות הבנק למסחר אותם מתכוונת המדינה לפצות, בטרם חלוקת הכספים, לאור דרישה של מס הכנסה לגלות בדרך זו סרבני מס, שלא מן הראוי שיפוצו מצד אחד ושלא ישלמו מיסים מצד שני. נקבע למס הכנסה דרכים שונות לגביית מס, ולא ייתכן לפגוע בזכות חוקתית, רק בגלל הרצון להקל עליהם את המלאכה. אין עסקינן במקרה בו דורשים שלטונות המס מידע על עסקיו של סרבן מס, או אף מי שחשוד כסרבן מס. עסקינן בדרישה גורפת של שלטונות המס לקבל רשימה שמית ופרטים על כל לקוחות הבנק; זאת, אך ורק בשל חשש תאורטי של שלטונות המס, כי יתכן ומצויים ביניהם סרבני מס. כמו כן, לא הונחה בפני אף לא ראשית ראיה, כי החשש כי בקרב ציבור לקוחות זה מצויים סרבני מס הינה גדולה יותר מן החשש כי כאלה מצויים בקרב ציבור לקוחותיו של כל בנק פעיל או כל מוסד אחר באשר הוא. מעמדו של בנק בפירוק לעניין סודיות בנקאית הינו כשל בנק רגיל, הינה פשוטה; לפי שיטת מס הכנסה, אם תתקבל, יותר לו לגשת לכל בנק, בכל מצב, ובלא שיוכיח דבר מלבד הרצון הכללי ליעל את הליכי הגביה, יוכל לקבל לידיו את רשימת הלקוחות. זאת, כאילו החסיון הבנקאי לא קיים כלל ועיקר! עסקינן ב"מדרון חלקלק" מסוכן ביותר; מי יערב, כי אם יוסר החסיון הבנקאי מפני צרכי הגביה, לא ידרשו שלטונות המס בעתיד אף פרטים נוספים, כגון מצב כל החשבונות של הלקוחות? דרישתו זו של מס הכנסה הינה תחילתו של מהלך, אשר עשוי לרוקן את החסיון הבנקאי וצנעת הפרט של לקוחות הבנק מכל תוכן. זאת, בניגוד מוחלט לעולה מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. פגיעה זו איננה מידתית; הנזק שבה עולה על הסביר, באשר היא מאיימת לרוקן את החסיון הבנקאי מתוכן, ככל שאמורים הדברים בשלטונות המס. האמצעי דנן אף אינו עומד במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. בנסיבות המקרה דנן, לא הושם כל מכשול בדרכם של שלטונות המס לגבות את המגיע להם מסרבני מס; אין חולק, כי לו היו מבקשים להטיל עיקול על הכספים המגיעים לסרבן מס פלוני המצוי בין לקוחות הבנק למסחר, היה מבוקשם ניתן להם. אלא, ששלטונות המס לא הניחו כל בקשה בענין, אלא בחרו בדרך של נסיון לבצע "מסע דייג", לגילוי סרבנים עלומים, וזאת בלא שיוכיחו כל הסתברות גבוהה מהרגיל לקיומם של אלו, או אף קושי לאתרם, העולה על הקושי לאתר סרבני מס בכל מקום אחר. אכן, החסיון הבנקאי הוא יחסי. ככזה, הוא עשוי לסגת לעיתים מפני חובה שבדין או אינטרס ציבורי. אלא, שעל שלטונות המס להראות נסיבות מיוחדות וספציפיות, אשר מטות את מאזני איזון האינטרסים לטובתם. אין די בטענה כללית וגורפת על אודות אינטרס ציבורי ביעול הליכי גביה.
חובת סודיות בין הבנק לבני זוג בעת גירושין?
דן סלס נ' טובה סלס, צוין כי ישנה משמעות נוספת כאשר הבקשה לחשיפת חסיון בנקאי מוגשת במסגרת הליכים בין בני משפחה. בפסק דין סלס נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה מתייחס במקרים אלו לא רק לחשיבות עשיית הצדק (כאינטרס המצדיק חשיפת החסיון), אלא גם לתרומה שיכול לספק המידע החסוי למיצוי הדין וגילוי האמת. דהיינו, "לבית המשפט זכות מוכרת לצוות על המצאת מסמכים בנקאיים חרף החובה לשמור על סודיותם, אם שוכנע שהחומר רלבנטי לבירור המשפט, וכי אין דרך אחרת להגיע לחקר האמת אלא בגילויו". כאשר מדובר בתביעות לאיזון משאבים בין בני זוג, פעמים רבות נראה כי אם לא יינתן גילוי מלא מטעם שני הצדדים, עלול ההסדר אשר ייקבע בסופו של דבר להיות בלתי הוגן. במילים אחרות, זכותם של בעלי דין בתביעת חלוקת רכוש, לזכות להסדר איזון משאבים הוגן, קשור קשר ישיר בתכליות המצדיקות חשיפת חסיון בנקאי. איך משחררים מחסיון הסודיות? בודקים את הבאים: מה מידת החשיבות והחיוניות של המידע? האם הונחה תשתית עובדתית לכאורית המצדיקה את גילוי המידע? האם בידי המבקש לחשוף את המידע הנדרש בדרך הישענות על ראיות חלופיות שלא תפגענה בפרטיות? מהו היקף הגילוי הנדרש לצורך עשיית צדק. פס"ד סלס קובע שיש צורך לשמוע את עמדת צד ג' לפני מתן הצו לגילוי החשבונות
האם חובת הסודיות חלה כלפי בעל חשבון, ערב וכלפי צד ג'?
בנק מסד נגד מרדכי לויט ואח' התנהל משא ומתן בין מרדכי לויט לבין צעירי- שהייתה בעלת השליטה במרכבה - השכרת רכב בע"מ וצורית אחזקות בע"מ. מטרת המשא והמתן היתה לצרף את לויט כבעל מניות במרכבה, שעסקה בהשכרת רכב. נאמר ללויט שמרכבה היא חברה רווחית, אך לא נמסר לו מאזן בוחן של החברה, בנימוק שהכנתו תארך עוד שלושה חודשים. נחתם זכרון דברים בין לוין לבין צעירי, מרכבה וצורית. במסגרתו נקבע, כי נגד ערבות בנקאית דולרית בלתי-מותנית, שתומצא על-ידי לויט לצורית, תינתן ללויט אופציה להחזיק בידו עד 20% מהונה הרשום והנפרע של מרכבה. עוד נקבע, כי תמורת הערבות, הניתנת למימוש באופן מיידי, תושקע ברכישת כלי רכב על-ידי מרכבה ורישומם על שמה. בתובענה, נשוא הערעור, שהגיש לויט נגד בנק מסד, צורית, מרכבה, צעירי ובנק הפועלים (מוציא הערבות), נטענו טענות אחדות. ככל שהתביעה מתייחסת לבנק מסד, נטען בכתב התביעה כי זה אחראי כלפיו בנזיקין. עילת התביעה התבססה על מתן חוות-דעת רשלנית לגבי מצבה הכספי של מרכבה. לפי הטענה הציג בנק מסד מצג שגרם ללויט להאמין שמצבה של מרכבה יציב, שהיא חברה רווחית ושיש ביכולתה לפרוע את חובותיה. על יסוד מצג זה - כך נטען - פעל לויט להוצאת הערבות הבנקאית. התברר שמצג זה לא היה נכון. אשר על כן יש למנוע הפעלת הערבות הבנקאית. בית-המשפט קמא דחה את תובענת לויט נגד בנק הפועלים, ועניין זה אינו עומד לדיון בערעור. ברם, הוא קבע כי בנק מסד אחראי כלפי לויט במתן חוות-דעת רשלנית לגבי מצבה הכספי של מרכבה. לפיכך הוא קיבל את התביעה כנגד בנק מסד, ואסר עליו לממש את הערבות הבנקאית. מכאן הערעור. העליון פסק: בנק מסד אכן חב חובה מושגית ברשלנות שלא למסור חוות-דעת בלתי נכונה לא רק כלפי בנק הפועלים אלא גם כלפי לויט. שאלה אחרת היא כיצד יש להגדיר את חובתו הקונקרטית הנזיקית של בנק מסד כלפי לויט . לפי ההלכות שגובשו בישראל לעניין החבות הקונקרטית של נותן חוות-דעת רשלנית, אחריותו של מחווה הדעה על-פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו, אם היה עליו לדעת שמקבל חוות-הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות-הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא הייתה צפויה בדיקת ביניים של חוות-הדעת לפני ההסתמכות עליה וכמובן – אם חיווי-הדעה היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה. כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות-הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזיקית.  לעניין גיבוש החבות הקונקרטית של נותן חוות-דעת רשלנית, ניתן אף לאמץ מבחן נוסף, שלפיו מוסר מידע עלול להתחייב בנזיקין כלפי מקבל מידע שהסתמך על מידע זה גם כאשר מקבל המידע לא היה צד לפנייה אל מוסר המידע, אך מוסר המידע ידע או צריך היה לדעת כי המקבל כאמור עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על-פיו. עוד נדרש כי בפועל הסתמך מקבל המידע על המידע האמור, פעל על-פיו ועקב כך נגרם לו נזק. העובדה שמוסר המידע אינו יודע בפועל על קיומו של מקבל המידע, או על השימוש שהוא עומד לעשות במידע אינה מעלה או מורידה. השאלה היא אך אם נותן המידע היה צריך לדעת כי המקבל עלול להסתמך על מידע זה ולפעול לפיו, אפילו לא ידע על קיומו בפועל של המקבל המסוים. בהגדרת החובה של נותן חוות-הדעת ("היה צריך לדעת"), יש להביא בחשבון שיקולים המרחיבים את היקף החובה לעומת שיקולים המצמצמים אותה; מחד גיסא, יש לבנק מעמד מיוחד ונכבד בחיי הכלכלה, ומעורבותו הרבה בפעילות הכלכלית השוטפת מחייבת הטלת חבות עליו, כלפי חוג סביר של בני-אדם שאינו מצומצם מדי, במקרה שהייתה הסתמכות על פעולותיו. קבלת חוות-דעת מקצועית מבנק על אודות לקוחו על-ידי צד שלישי, באמצעות הבנקאי שלו, היא מעשה מקובל ומחייבת הרחבת היקף הפריסה של האחריות הנזיקית. מאידך גיסא, יש להיזהר ולהימנע מניסוח כללי גורף העלול להטיל אחריות על הבנק, נותן חוות-הדעת, כלפי חוג בלתי מוגבל של אנשים העשויים לסמוך עליה, בלי שניתן יהיה להבחין בעזרת שימוש בקני-מידה אובייקטיביים בין מי שראוי ליהנות מהכלל ומי שאינו ראוי לכך. אם פנה בנק א' אל בנק ב' בבקשת מידע על מצבו הכספי של אלמוני בלי לגלות לו שהוא פועל בשם לקוח, צריך בנק ב' להניח, כעניין שבמסקנה הנובעת מנסיבות החיים, שבנק א' פעל בשם לקוח. משנקבע כי היה על בנק מסד להניח כי קיים לקוח אשר בעניינו נדרש המידע, אזי השאלה שאותה יש לשאול הינה אם הבנק שמסר את המידע יכול שצריך היה לצפות שמסירת מידע רשלני תסכן את האינטרסים של אותו לקוח שבעניינו נדרש המידע. התשובה לשאלה זו אינה תלויה בזהותו של יוזם הבקשה. מנקודת מבטו של הבנק המוסר את המידע אין נפקא מנה אם מבקש המידע פעל מיוזמתו בעניין הקשור ללקוחו או בעקבות בקשה של הלקוח. בשני המקרים היה על הבנק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית הוא יוצר סיכון כלפי הלקוח. לפיכך, חב בנק מסד בחובת זהירות קונקרטית כלפי לויט במוסרו את המידע. במקרה דנן לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה על-ידי בנק מסד לבין הנזק שנגרם ללויט. כדי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק היה על לויט להראות כי הוא הסתמך על חוות-הדעת של בנק מסד – וזאת הוא לא הוכיח. זיכרון-הדברים נחתם עוד קודם למסירת הערבות הבנקאית, בלא שלויט הסתמך כלל על המידע שנמסר מבנק מסד. גם אלמלא הפר בנק מסד את חובתו למסור מידע מהימן, הרי שבנסיבות המקרה לא היה לויט פועל לביטול זיכרון-הדברים או להפרתו
פס"ד לה כודיאר  כפי שמופיע בעמוד 4 בסיכום זה!
סודיות בשווייץ מערכת הבנקאות בשוויץ מאופיינת ביציבות, שמירה קפדנית על פרטיות, סודיות והגנה על נכסיו ושמו של הלקוח. רשות הבנקים הפדרלית הינה סוכנות עצמאית של הממשלה השוויצרית ופועלת מתוך משרד האוצר הפדרלי, מפקחת על הפעילות הבנקאית, שוק ההון וקרנות הנאמנות. סמכותה של רשות הבנקים מוקנית לה במספר חוקים פדרליים בשוויץ.[17]  חוק הבנקאות (1934) הינו חוק מהותי וייחודי ביותר בקונסטלציה הבנקאית של שוויץ. בחוק זה, בין היתר, עוגנו כללי שמירת הסודיות הבנקאית והפכו את הפרתם לעבירה פלילית. הסעיף הרלוונטי לעניין זה הינו  47(b) לחוק. אם כי הסעיף ראה אור כבר לאחר אישורו של הפרלמנט השוויצרי בשנת 1934, הוא זכה לנוסחו הסופי לאור ניסיונותיהם של הנאצים לברר פרטים על נכסיהם של יהודים אשר הוחזקו בבנקים בשוויץ. סעיף זה מונע מכל אדם המשמש כעובד בנק, בכל תפקיד ובכל דרגה, מחשיפת כל אינפורמציה הנוגעת ללקוח הבנק, כאשר החוק השוויצרי מגביל בצורה מחמירה שיתוף של מידע עם צדדים שלישיים, כולל רשויות מס, ממשלות זרות  ואפילו רשויות מקומיות. בעבר, חוקי הסודיות הבנקאית בשוויץ היו מהמחמירים בעולם. הסודיות הבנקאית בשוויץ מגנה על כל קשר שנוצר כאשר רוצים לבצע פתיחת חשבון בנק בשוויץ, גם אם פתיחת החשבון בנק בשוויץ לעולם לא התממשה. מערכת המשפט המקומית יוצאת מנקודת הנחה שהלקוח מעוניין בפרטיותו לכל אורך מערכת היחסים בינו לבין הבנק.אחד הגורמים המשמעותיים שתרמו למעמדה של שוויץ כמקלט מס היה חוקי הסודיות הבנקאית הנוקשים שלה, שעד לא מזמן כל הפרה שלהם אף נחשבה לעבירה פלילית של ממש בעיני החוק השוויצרי. אלא שבעקבות לחץ בינלאומי מצד מדינות כמו צרפת, גרמניה וארצות הברית, ובחסות ארגון ה-OECD, שוויץ הסכימה להגמיש את הסודיות הבנקאית. לאחרונה שוויץ ביטלה את האבחנה בין "העלמת מס" ל"הונאת מס". העלמת מס היא הסתרת נכסים ואי-דווח על הכנסות, ואילו הונאת מס כרוכה במסירת מידע שקרי על ההכנסות. בעבר שוויץ סירבה להעביר מידע ביחס להעלמת מס. כיום, שוויץ תמסור מידע לרשויות מס בעולם גם ביחס להעלמות מס. בנוסף להגמשת הסודיות הבנקאית, שוויץ החלה להקל על ההליכים הטכניים לקבל מידע על כספים המוחזקים בחשבונות בנק בלתי מדווחים.
כניסתו של הFATCA   לישראל והשלכותיו על הסודיות הבנקאית ביוני 2014 נחתם הסכם ליישום הוראות ה-FATCA בין ישראל לארה"ב. על פי ההסכם שנחתם, הבנקים ידווחו לרשות המיסים הישראלית, שתעביר את הדיווחים לממשלת ארה"ב.[18] כך למשל, אמריקאי המוכר נכס מקרקעין בישראל אינו יכול להעביר את התמורה מחשבונו בישראל לחשבון בחו"ל ללא חתימה על טופס W-9. במסגרת ההעברה, הלקוח מדווח ומסומן לבנק הנעבר כ-U.S Person.. על פי ההסכם תרכז רשות המסים הישראלית את המידע המצוי אצל הגופים הפיננסיים הישראלים על חשבונות פיננסים המוחזקים על ידי אזרחי ארצות הברית, תושבי ארצות הברית ומחזיקי green card או על ידי גופים משפטיים שיש לאמריקאים בהם החזקה מהותית. רשות המסים תעביר את המידע לרשות המסים האמריקאית, ה-IRS, במקום שכל גוף פיננסי ייאלץ לעשות זו בעצמו. יישום הוראות ה -FATCA בישראל בדרך של הסכם עם הבנקים הישראלים מעלה לדעתי מספר קשיים חוקיים המחייבים פתרון בדרך של שינוי בחוק. שכן, בהעדר רגולציה ישראלית מתאימה הבנק הישראלי חשוף לתביעת לקוח בגין הפרת החסיון והסודיות הבנקאית. בהתאם לזאת הסכם ה-FATCA נדרש, בין היתר, לאור העובדה כי מוסדות פיננסיים בישראל, לרבות בנקים, התקשו ליישם את החקיקה והרגולציה המורכבת אשר נכפו עליהם על ידי הרשויות בארצות הברית, שכן החקיקה והרגולציה האמריקאית בעניין זה יצרו קשיי יישום משפטיים וחוקתיים בישראל. גוף פיננסי שלא יציית להוראות החוק יהיה כפוף לסנקציה של ניכוי במקור בשיעור של 30% מכל תשלום ממקור הכנסה אמריקאי. אי ציות להוראות ה – FATCA על ידי גופים פיננסיים בישראל עלול להסב להם ולמשק הישראלי נזק כלכלי כבד. בנוסף, יכלול ההסכם הוראות לשמירת המידע ואבטחתו וכן הוראות שיגבילו את השימוש שיוכלו רשויות המס בארצות הברית לעשות בו. עפ"י פלאטו שנער במאמרה שפורסם באפריל 2015[19], בשנה האחרונה החלה בישראל תקופה של היעדר סודיות בנ־קאית. ניתן לראות   התגברות של הפגיעה בסודיות הבנקאית לא רק במישור הלאומי, אלא גם ובעיקר במישור הבינלאומי בכך שבנקים נאלצים לח־שוף ולהעביר מידע לא רק  לרשויות במדינתם אלא גם  לרשויות זרות. מכח חוק FATCA, מחוייבים הבנקים בישראל כמו במדינות אחרות, לוודא שלקוחותיהם האמריקאים מדווחים על הכנסותיהם הפיננסיות בישראל לשלטונות המס האמריקאיים להעביר לשלטונות המס בארצות הברית מידע בקשר לחשבונות אלה, לאחר קבלת ויתור של הלקוחות על סודיות בנקאית; ולנכות מס במ־קור בשיעור של 30% ללקוחות אמריקאים שיסרבו  לשתף פעולה. בנקים שלא יפעלו כך יהיו כפופים לסנקציה של ניכוי במקור בשיעור של 30% על כלה הכנסות שלהם ושל לקוחותיהם שמקורן בארצות הברית, סנקציה חריפה ביותר לבנקים שעובדים עם שוק ההון האמריקאי. לפיכך לבנקים אין ברירה אלא לציית לחוק זה. כדי לאפשר למדינת ישראל לעמוד בהוראות  הבינלאומיות הנ"ל, עומדים להיעשות שני תיקונים חשובים בפקודת מס הכנסה העיקרי מבניהם הוא תיקון 200 לפקודת מס הכנסה [20], שמטרתו לאפשר לרשות  המיסים בארץ להעביר מידע למקבילותיה בחו"ל במסגרת הסכמים בינלאומיים להעברות מידע. בנוסף לכך, ישנה הדרישה העתידית של המפקח על הבנקים חייב את הבנקים לקבל מכל לקוח שהוא תושב חוץ נתונים על מקור עושרו והכנסתו; הצהרה כי שילם מס כחוק במדינתו; וכן ויתור על סודיות בנקאית כלפי הרשויות בחו"ל. ההוראה תאפשר לבנקים לסרב לתת שירותים בנקאיים ללקוח (חדש או קיים) שלא ימסור את הנדרש.[21]


[1] עניין ציבורי מוזכר גם כאחת ההגנות בס' 18 (3) לחוק הגנת הפרטיות.
[2] ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (2),62 פס' 38 (2006).
[3] ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי עמ' 125, (1996)
[4] פשר (ת"א) 590/97 ח.א. מזון בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, 8-10, (1999)
[5] יהודה שרוני "כשהתותחים החלו לרעום, חלוץ מכר את תיק ההשקעות" מעריב 15.8.2006, 3.
[6] פלאטו-שנער, ה"ש 4 לעיל, 98.
[7] ראה עניין צבאח, ה"ש 8 לעיל.
[8] ת"א (שלום פ"ת) 6619/04 אריה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ,תק-של 2005 (4), 15989, (2005).         
[9] רע"א 8873/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אלחדף, תק-על 2005 (3), 3656, (2005).
[10] תא (עכו) 2483/97 שאלתיאל סיגל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של  99(3) 2625 (1999).
[11] ע"ש (בית הדין לחוזים אחידים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תק-מח 2004,  5456 ,5364 (2) (2004.)
[12] פלאטו-שנער, ה"ש 4 לעיל, 101.
[13] כהגדרת המונח בס' 1,3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג– 1982.
[14] סעיף 18 (2) (ב) חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
[15] סעיף 135 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.
[16] תפ (ת"א)40182/02, מדינת ישראל נ' אלון אתי, 2002.
[17] "הסודיות הבנקאית בשוויץ" רבעון לבנקאות טו (תשל"ו) 46.
[18] taxes.gov.il
[19] פלאטו שנער, סוף עידן הסודיות הבנקאית, ע"מ 96, 4/2015
[20] הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 200), התשע"ד-2014.
[21] פלאטו שנער, ה"ש 106 לעיל'.
פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)